להיות אסיר תודה 

מן הידוע הוא, שאדם שמתוודע לחכמת הקבלה, מגלה שהדברים הם לא בהכרח כמו שהם נראים.

אמנם רובנו מכירים בעובדה, שלא רק שאי אפשר לדעת את טיבו של דבר מה ממבט חיצוני בו, לפעמים מתגלה שהוא אף הפוך לגמרי ממה שחשבנו בתחילה.

סיפורו של נ?ס?י חסיד מדגים זאת מצוין: מתחת לחזותו המסתורית של הסוהר הקשוח עם המבט החודר, מסתתר אדם רך ועדין, כזה שיכול למגנט אנשים תוך שניות.

בין עבודתו בבית הסוהר לחיבור חידודי לשון, הוא התפנה לספר לנו את סיפור חייו המופלא.

"נולדתי בספטמבר, 1965 בירושלים, בשכונת מצוקה שכל הזמן היו בה קרבות רחוב. אני זוכר שכשהייתי בבית ספר, תפקדתי על תקן החזק 'הטוב', זה ששומר על כל החלשים מפני החזקים הרשעים. הייתי עומד במרכז הכיתה ושומר על מישהו בזמן ששלושים חברים מסביב מנסים לתקוף אותו אבל לא מעיזים. עד כדי כך הייתי חזק".

בין אם זה הזיכרון המעצב של ילדותו ובין אם לאו, כך בדיוק פתח נסי את דבריו כשביקשנו ממנו לספר מעט על עברו.

לרגע נראה שהרגע הנוסטלגי הזה, עם התמימות, הנחישות, החיוך והרצינות, הוא משחק לילדים ומשל לגדולים. למשל, הדמיון לצורת העבודה הפנימית הרוחנית, שבה אנו מגנים על הנקודה הקטנה שלנו מול כל "החזקים הרשעים", או בחירתו של נסי לתאר את "החזקים הרשעים" במילה "חברים".

"ההורים שלי עלו לארץ לירושלים ב-1963, והגיעו מיד לשכונה הזאת, שהיא... אין בה שום דבר חי, רק מצוקה ועוני. היינו משחקים כדורגל עם קופסת פלסטיק. לא היה שום משחק אחר, כלום, אפס.

אני זוכר שאפילו ספר לא היה לי. בעצם, היה ספר אחד שאבא שלי הביא לי פעם כשהייתי קטן וכל הזמן הייתי קורא בו. אהבתי אותו נורא, למרות שלא הבנתי אותו בכלל.

מה שמופלא, עכשיו כשאני מסתכל לאחור, זה שזה היה ספר סיפורים על המקובל הגדול, 'הבעל שם טוב'".

אז ככה התחיל החיפוש שלך?

"אני זוכר כל מיני רגעים כאלה, מהשנים הראשונות בירושלים. הלכתי לגן ילדים של חב"ד. אני זוכר שהגננת התחילה לדבר על הבורא, ואז שאלה: 'איך צריכים להתקרב לבורא, מתוך אהבה או מתוך פחד?' וכל הילדים חשבו וענו כאחד: 'בפחד'. וגם היא אמרה: 'נכון, בפחד'. ואני לא הבנתי איך היא אומרת דבר כזה, 'בפחד'. איך אפשר להתקרב לבורא מתוך פחד? זה צריך להיות באהבה. אמרתי לעצמי: 'היא לא מבינה כלום והם לא מבינים כלום'. לא הצלחתי להבין את זה, הייתי בטוח שזה צריך להיות מאהבה ולא יכול להיות אחרת".

נסי גדל בבית מסורתי במשפחה של שמונה נפשות, "כשאני בדיוק באמצע, הגדול בין הבנים, ולפני שלוש אחיות". בכיתה ז' עברה המשפחה לשכונה אחרת, "שהייתה הרבה יותר נורמלית", ונסי כבר לא נדרש למאבקי כוח או לקרבות הרחוב.

הוא למד בבית ספר דתי, שם השלים את התיכון, עסק בספורט ובנגינה בגיטרה, ובמקביל עבר מעבודה אחת לעבודה אחרת, כך ש"עד גיל 18 ספרתי 45 עבודות שעבדתי בהן".

"לפעמים הייתי משחק כדורסל ארבע שעות ביום. וכל הזמן הייתי רץ. עד היום אני מחזיק באיזה שיא באיזושהי ריצה לאלף מאתיים מטר שעשיתי במהירות מטורפת.

זאת אומרת, בקטעים האלה, תמיד הייתי הולך עד הסוף. אם יש איזשהו דבר שאני צריך לעשות אני אעשה אותו, אפילו אם זה ייקח לי שנים".

המשכת ללמוד במערכת חינוך דתית, האם השאלות על החיבור לבורא המשיכו להטריד אותך? היו שאלות אחרות שצצו בהמשך?

"תמיד חשבתי לעצמי, יש כל כך הרבה דברים בעולם, כל כך הרבה רגשות. איך אני אוכל להרגיש את מה שכולם מרגישים? איך אני אוכל להרגיש מה זה להיות הצמח הזה, או מה זה להיות האיש הזה, ומה זה לחוות את החוויה הזאת? משהו פה לא הסתדר לי. איך אפשר להיות ככה, בלי לדעת ולהרגיש את כל מה שיש ביקום? אחרת, מה זה שווה?

אחרי שהשתחרר מהצבא, התחיל נסי ללמוד "כל מה שיש בסביבה". גם נומרולוגיה וכל מיני שיטות ריפוי, וגם הנהלת חשבונות, בקרת איכות ותואר שני במדעי ההתנהגות. כל זאת למרות הדיסלקציה שאבחנו אצלו, הפרעה שתמיד הייתה לו, אך אובחנה רק באותו שלב בחייו.

בהמשך השיחה גילינו שנסי גם הספיק להוציא לאורך השנים חמישה ספרי בדיחות וחידות, ספר שירים שזכה במלגת נשיא המדינה ותקליט עם שירים שכתב והלחין. ואז, חברתו לחיים שהפכה לאשתו, סיפרה לו על חוג קבלה שנרשמה אליו באוניברסיטה וביקשה ממנו לבוא ללמוד איתה.

"לא רציתי ללכת, כי כמו כולם הכרתי את הדעה הרווחת שלפיה חינכו אותי בילדות, שאסור ללמוד קבלה אלא אם כן כך וכך. יש תנאים. בכל זאת, נשאר בי עוד משהו מהחינוך הדתי שקיבלתי, אבל בסוף הלכתי. אמרתי לה, 'בגלל שאני אוהב אותך', והלכתי ללמוד, בגללה.

בשיעורים הראשונים היה איזה מרצה שעשה כל מיני חישובים, והסביר שהקבלה זה בעצם מספרים ואותיות ואיך אתה מוצא כל מיני דברים בעזרת השילוב הזה".

זה דיבר אליך?

"לא, לא היה בזה שום דבר, ובכל זאת המשכתי, כי נמשכתי לקבלה הפנימית, האמיתית.

"אחרי איזה שבוע שבועיים שמעתי על קבוצה שנפתחה בראשל"צ. זו הייתה למעשה קבוצת לימוד של תנועת "בני ברוך", שאחר כך עברה לתל אביב. בשיעורים הראשונים זה לא היה כל כך מסעיר, אבל בכל זאת הרגשתי שיש שם משהו.

ואז, אני זוכר שיחה שקיימתי עם המורה. שאלתי אותו כל מיני שאלות, על חופש הבחירה ועל עצמי, והרגשתי שהוא תופס אותי ומנענע אותי מבפנים. הרגשתי כאילו שאני נמצא בחנות של כוסות דקות ושבריריות, וכולן נשברות אחת אחרי השנייה ואיתן נשבר כל מה שחשבתי לעצמי כל השנים. הכל נשבר ונעלם ואני נכנס עכשיו למשהו אחר, למשהו אמיתי.

לאורך תקופה הגעתי מדי פעם לשיעורים עם קבוצת התלמידים שלמדה אצל הרב לייטמן, עד שהחלטתי שאני מתחיל להגיע לשיעורים באופן קבוע."

מה הביא אותך להחלטה הזו?

"אתה לומד על הכוח שמפעיל אותך ולאן אתה אמור להגיע בכזו שיטתיות ובהירות, שזה הדהים אותי. אין מילים שיכולות לתאר את ההרגשה. אתה מבין שיש אנשים שנקראים מקובלים, אנשים שאולי היו מעדיפים שבכלל לא תדע על קיומם, אבל הם מתגלים רק בשבילך, בשביל ללמד אותך איך להתעלות לבורא. הם מגיעים לעולם רק בשבילך, כדי לתת לך. והם לא רוצים ממך שום דבר בתמורה, רק בוא ותראה בעצמך.

אני זוכר את השיעורים הראשונים עם הרב לייטמן. אתה נכנס לשיעור, וכאילו נכנס למציאות אחרת, נכנס לתוך מה שהוא מספר. הוא מספר, ואתה ממתין, עוצר את הנשימה ורק מקשיב.

ואחרי זה אתה יודע שאתה לוקח את זה אתך ליומיום. לאט לאט אתה ממש מגלה דברים שהוא מספר לך עליהם. זה משהו לא מהעולם הזה, פשוטו כמשמעו. כבר אז עבדתי בעבודה שבה אני עובד היום, בבית הסוהר".

מה אתה עושה בבית הסוהר?

"אה, מה שכולם עושים, עובד עם האסירים."

איך זה לעבוד שם?

"תלוי איפה אתה נמצא, היכן נמצאות המחשבות שלך. אתה יכול להיות שם פיזית אבל אתה לא נמצא שם פנימית. הכל תלוי בך. כמובן שכשאתה כבר לומד קבלה, החיים שלך משתנים, אתה מבין בשביל מה אתה חי, מה קורה לך, ואז גם בעבודה אתה נתקל במצבים מסוימים ומברר אותם, כי אין דברים שקורים כך סתם. אתה כל הזמן נמצא בהתפתחות.

לפעמים אני רואה את האסירים, הם חושבים שהם נמצאים בבית סוהר ולא מבינים שבית הסוהר האמיתי זה משהו שהם צריכים לגלות בתוכם. זה שהוא נמצא עכשיו תחת איזושהי מסגרת נוקשה, איזה תא עם סורגים, נו אז מה, גם הסוהר נמצא מאחורי סורגים. זה לא באמת בית סוהר. כל אדם יגלה בסוף שבית הסוהר האמיתי נמצא בתוכו".

אתה לומד ב"בני ברוך" כבר שמונה שנים ועברת תהליך גדול במהלכן. האם המשכת ליצור תוך כדי הלימוד?

"כן, חלק מהספרים שכתבתי יצאו כבר אחרי שהתחלתי ללמוד. הסתבר שיש לי איזה עניין לא פתור עם גימטריות והייתי משעשע את החברים עם כל מיני חידות ובדיחות שהייתי ממציא. אבל היה בזה גם משהו פנימי ויום אחד נתבקשתי לכתוב ספר, אז כתבתי. יצאו לי שש מאות עמודים: סקירה של כל תהליך הבריאה, דרך שבירת הכלים ועד לגמר התיקון, עם הוכחות מתמטיות, ושרטוטים, ואני לא שרטטתי בחיי.

מאז כבר כתבתי עוד ספר כזה, גם בן שש מאות עמודים. בינתיים הוא ממתין במגירה, יש דברים יותר דחופים על הפרק".

ישנם בוודאי הרבה רגעים משמעותיים שעברת במשך התקופה הזו. תוכל לחלוק איתנו אחד מהם?

"באמת יש הרבה, אבל מעניין שדווקא מה שעולה לי עכשיו הם שני דברים: הראשון זה העיתון הזה, 'קבלה לעם', שזה פשוט... אני מרגיש שזה נס שקורה. והדבר השני הוא שלאורך השנים אתה רואה תלמידים חדשים, כאלה שאתה חושב שאתה גדול לידם, ובשנייה שהם פותחים את הפה, אתה פשוט נשבר לרסיסים. מדהים לראות את האיכות והמוכנות הפנימית של האנשים שמגיעים עכשיו ללמוד את חכמת הקבלה המקורית. זה באמת 'הדור האחרון', בדיוק כמו שכותב בעל הסולם".